יום שלישי, 28 ביוני 2011

השיעור השישי

 ועליתם בסולם,
וראיתם את התעסקויות חייכם ממעוף הציפור,
והבנתם כי צרת רבים אינה נחמה, היא פשוט צרה מרובה,
ובחרתם לוותר על אותו קושי
ולהיפרד מאותם משעבדים...
בברכה.
ופשטתם ידיכם, לאסוף, אחד, ועוד אחד, התגנבות של אומה.
וזיהיתם פניכם בהמון: זוהרות, מאירות;
והרוח קרירה.

יום שני, 20 ביוני 2011

השיעור החמישי


התבוננת לאחור בתמיהה: מי הוא זה שסטר לי? 
לא, בעצם, לא עשית זאת מעולם.
ההפך הוא הנכון: רצת ורצת ורצת כל חייך.
עד כדי כך, שמה שהתחיל כסטירה, גדל בחזיונך לאגרוף, ללבנה מעופפת, למשאית כפולה עם פצצה גרעינית וכלבת!

ועתה, לראשונה זה אלפי גלגולים, את עוצרת. מי זה שם? מה הוא רוצה?
אה סליחה אני רק שאלה, אומר הסוטר. 
אה סליחה, התפלק לי, לא בכוונה, אומר ומשפיל המבט.
רציתי לשאול אותך, כיצד כה יפה אצה רצה לך באמצע היום, קראתי לך עשרות פעם מאחור, 
ולא שמעת, אז נאלצתי...
סליחה...
סליחה... 
אפשר להציע לך תה קר או גלידה?

יום ראשון, 12 ביוני 2011

השיעור הרביעי

ואנו נכין בהם את אותם הרגלי חיים,
שיהוו בהם בנייה:
לבנה,
ועוד אחת,
ועוד אחת...
והם יקומו להביא בנו את אותה התעלות,
אוי פרמידה,
אוי רעמסס...
אוי שמא יגלו כי הבית הפך לכלוב!
ועמו גם אבד אותו כוח,
אבד, אך וישוב.

יום שני, 6 ביוני 2011

השיעור השלישי

עתה שהונחו יסודות הבית,
עתה שאחד הנני עם קולי;
ואותה האטמוספירה -
כיצד אחוש את נימי החיים -
זכותי,
וכורח,
לבחור. 

יום ראשון, 5 ביוני 2011

השיעור השני

ואת, נפשי, אומרת:
את הכול אוכל להכיל,
לו רק תניח לפני:
יד רכה,
אוהבת.

ואני לך, יקירתי,
את הדרך מפנה. מכול אותו לב ירקרק -
הנפתח אליך, עדי עד.

היי לי מצפן.
היי לי אם.
ואהיה לך: שגריר, ומנחם.


השיעור הראשון

כאשר הנני אני
כאן ועכשיו
מתהלך כבאותה מדיטציה 
לכם לראות אותי
לי לראות אתכם
לנו להיות אחד
רואים נראים נעלמים
יודע הנני את אשר אני
רואה את דרכי הלאה
מתוך אותה קלילות
קלישות
לבטא